<h1>צרור החיים הדרך השני סימן ט"ו</h1>
<h2>דף מב.</h2>
אחר כך יטול ידיו והם נקראים מים אחרונים, ועל זה אמרו תכף לנטילת ידים ברכה. וכבר כתבתי דין מים אחרונים למעלה. ואחר כך יברך על המזון, ואם אחד הוא יברך בא"י הזן את העולם. ואם שנים ושניהם סופרים אחד יצא בברכת חבירו אם שמע ולא ענה, וכדאמרינן (ברכות מה, ב) שמע ולא ענה יצא. ולכתחלה כל אחד יברך לעצמו. ואם אחד סופר ואחד בור לכתחלה סופר מברך ובור יוצא. ויאמר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, בא"י הזן את העולם וגו'. ואם שלשה, חייבין לזמן ויאמר הגדול נברך שאכלנו משלו.
<h2>דף מג.</h2>
והגדול מברך. אבל אם נתן רשות לקטן ממנו שפיר דאמי, כדאמר ר' לרב, קום משי ידיך וזה הדין בכהן דכתיב וקדשתו, לכל דבר שבקדושה, לברך ראשון. ואם נתן רשות לאחר שפיר דאמי.
<h2>דף מה.</h2>
ואלו הג' שחייבין לזמן בשאכילתן הוא דבר של היתר. אבל אכילתן אכילת איסור אין מזמנין, כגון שאוכלין שלשתן טבל, כדאמרינן (ב"ק צד, א) הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה ואכלה ומברך עליה, אין זה מברך אלא מנאץ. וזה הדין בשלשה שאוכלים וכל אחד מודר הנאה מככרו של חבירו שאין מזמנין, ומיהו אם האחד בלבד מודר הנאה מהשנים והשנים אינם מודרים הנאה ממנו, מצטרפין לזימון, דנהי דאינו ראוי לאכול עמהם, הם ראויים לאכול עמו. וזה הדין באחד שאינו נזהר בפת של גויים ואחרים מחמירין עליהם, דמצטרפין. שגם זה שאינו נזהר יכול לאכול מפתם.
והאוכל מפת שנדר עליו או משאר הדברים כמו פתן של גוים, אע"פ שאמרו אין מזמנין עליו מ"מ האוכלן אע"פ שאינו רשאי מברך עליהם המוציא ושלש ברכות. דלא אמרו אלא דאין מזמנין עליהן, וזה שלא לדעת הר"מ ב"ם ז"ל. ושלשה שישבו לאכול אינן רשאין ליחלק אלא מזמנין וממתינין זה לזה. ואם ישבו שנים ובא השלישי אחר כך לאכול עמהם, אין השנים צריכין להמתין. וכדאמ' שלשה חייבין לזמן ולא קאמ' אינן רשאין ליחלק, וכעובדא (מז.) דרב ושמואל הוו יתבי בסעודתא, אתא רב שימי וקא מסרהב למיכל אמר ליה מאי דעתך לאיצטרוף בהדן אנן כבר גמרינן, א"ל שמואל, אילו מייתי ארדליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן. הילכך מצטרפין, אבל אם אינם רוצים להמתין, לא נצטרך להם להמתין, תוספ'.
<h2>דף מו.</h2>
ואחר שפסק סעודתו כדי לענות לזימון השנים צריך שיפסיק עד הזן. ועתה צריך היחיד לדעת אם חוזר לסעודתו בלי שיצטרך לברך כי דעת רבותינו הצרפתים ז"ל שחוזר וגומר סעודתו בלי שיברך המוציא ואחר כן מברך ברכת מזון לעצמו. וכן בהלכות גדולות. אבל הרב האיי ז"ל כתב כשהשנים יוצאין אם רצה האחד לחזור ולגמור סעודתו חוזר ומברך המוציא. ודעת הראב"ד ז"ל גם כן דהפסיק יצא ידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע אם ירצה לאכול. ועוד דהוה ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן (פסחים קא, ב) שצריכים ברכה למפרע, וכשחוזרין צריכין לכתחילה. ועוד נתן טעם אחר ז"ל דכיון דהפסיק אכילתו בברכת המזון מיכל וברוכי בהדי הדדי לא איפשר, ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה, כי הזימון אחת מברכות של מזון ואיך יברך ברכה אחת ואחר כך ישלים ברכות. והדברים נכונים בעיני רבי' הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מח.</h2>
והיכא שאכלו שנים דגן ואחד אכל ירק לא מצטרפי עד דאיכא תלתא דאכלי דגן. ותשעה שאכלו דגן ואחד ירק, מצטרפין. שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק, מצטרפין. אבל ששה לא. ודוקא שיצטרפו אותן שאכלו ירק עם אחד שאכל דגן. אבל להוציא רבים ידי חובתם, עד דאכל דגן. ושמעון בן שטח שהוציא ינאי וחביריו, לא הודו [לו] חביריו. ולהוציא רבים ידי חובתם גדול מברך אפילו לא אכל אלא (מין) [כזית] והאחרים אכלו כדי שבעה, גדול מוציאן, דמן הדין בר חיובא הוא. ואע"פ שלא יאכל מן הדין היה מוציא, דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא, אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו שהוא צריך כזית דגן. וקטן אין מזמנין עליו עד שיביא שתי שערות. ובירושלמי (ברכות ז, ב) אמ"ר ברכיה כמה זימנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' אויה בר סיסי [חבירי] ולא זמינן עלי עד שהבאתי שתי שערות. ועל זה סומכין גם התוספות. ואף [על] רת"ם ז"ל אמרו כי מעולם לא רצה לעשות קטן צירוף לא לתפלה ולא לברכת המזון.
<h2>דף נ.</h2>
ואין זמון למפרע. ואם ישבו שלשה ושכחו וברכו לעצמן, אינן חוזרין ומזמנין למפרע, אבל היכא ששכח האחד וברך לעצמו, השנים מזמנין עליו, וכדאמרינן הני בי תלתא דקבעי סעודתייהו בהדי הדדי וקדים חד וברך לדעתיה, אינהו נפקי בזימון דיליה. שלשה שאכלו ויצא אחד מהם, קוראים ומברכים עליו, כגון שפתחו של בית פתוח לרשות הרבים והוא יושב כנגדו וקוראין לו ושומע קולם, מזמנין עליו. שלשה שישבו לאכול ורצו השנים לצאת, מזמנין עליו ועונה, ואפילו אינו עונה, הם מזמנין עליו בעל כרחו, והן יוצאין. אבל שניים אינן חייבין להפסיק. ואם לא רצו להפסיק אינו יכול לזמן עליהם. ואם זימן לא עשה ולא כלום. והילכך כל זמן שלא רצו לברך לא יזמן עליהם, וגם לא יצא לשוק עד שיגמרו ויזמן עליהם, שהרי כבר נתחייב בזימון והאיך יברך בלא זימון. כן דעת מורי הרשב"א ז"ל, שלא כדעת רב האיי ז"ל שאמ' אם בקש אחד מהם לצאת אין השנים מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו, אלא הוא מברך לעצמו שלא בזימון ויוצא והם גומרים סעודתם ע"כ.
וצירוף לזימון לאו דוקא שלשה כאחד, אלא בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו. ולאו דוקא שישבו כאחת, אלא בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, ולא סוף דבר בית אחד אלא אפילו שנים, הואיל ונכנסו מתחלה לכונה זו. וכן הוא בירושלמי (ריש פ"ז). ושמש ביניהם המשרתם אפילו כשאין רואין מצטרפין.
<h2>דף נא:</h2>
ברכה אם טעונה כוס. יש אומרים דטעונה כוס. וראיתם מההיא דברכות פרק אלו דברים דתנן בא להם יין לאחר המזון, ב"ה אומרים מברך על המזון. ויש אומרים דאינה טעונה כוס מדתמ' תלמודא בערבי פסחים (קיז) ש"מ ברכה טעונה כוס, אלמא דסביר ליה דאינה טעונה. והראב"ד ז"ל הכריע, היכא שיש לו כוס יין טעונה. היכא דאין לו, אינה טעונה. ודעת מורי הרשב"א דאינה טעונה.
